הנסים השקופים: על מה אנחנו (לא) שולטים
כולנו מתוכנתים להיות בשליטה. אנחנו רוצים לדעת ממה צריך להיזהר, לנהל סיכונים, להיות מוכנים לכל תרחיש, ולנהל את המציאות ביד רמה. התפיסה האנושית הבסיסית שלנו אומרת שביטחון פירושו לראות את האיום בעיניים – ואז לנצח אותו או לפחות להתגונן מפניו. אבל מה קורה כשהאיום נמצא שם, ואנחנו אפילו לא יודעים על קיומו?
בפרשת חוקת, ממש לקראת סוף המסע במדבר, מסתתר אחד הנסים המרתקים והעוצמתיים ביותר בתורה, נס נחלי ארנון. בני ישראל צועדים בתוך ואדי עמוק וצר. מה שהם לא יודעים, זה שבמערות שחקוקות בהרים שמעליהם, מסתתר צבא עצום של אמוריים, חמושים באבנים וחיצים, שממתינים לרגע שבו העם יעבור למטה כדי לפתוח במארב קטלני.
ואז מתרחש נס אדיר: שני ההרים משני צדי הנחל פשוט מתקרבים זה לזה. הבליטות של הר אחד נכנסות בדיוק אל תוך המערות של ההר מולו, וכל צבא האויב נמחץ למוות. ואיפה בני ישראל בתוך כל הדרמה הזו? הם פשוט ממשיכים ללכת למטה, בשלווה גמורה. הם לא שומעים, לא רואים, לא מפחדים לשנייה, ולא מתפללים לישועה.
זהו רגע שמשנה את ההסתכלות שלנו על ביטחון. בקריעת ים סוף, ישראל ראו את המצרים דולקים אחריהם, נכנסו לפניקה, צעקו, ומשה רבינו נדרש לזעוק אל ה’ ולנטות את המטה. שם התבקשה מעורבות. אבל בנחלי ארנון, ההבטחה של “ה’ ילחם לכם ואתם תחרישון” הגיעה לשיא המוחלט שלה. ישועה שבה האדם לא צריך אפילו לדעת שהוא במצוקה כדי להינצל.
כדי שהעם בכל זאת ידע מה קרה, בארה של מרים שליוותה אותם ירדה אל הנחל, והעלתה מתוכו את דם ההרוגים יחד עם זרועותיהם ואיבריהם. רש”י, בניסיון להסביר למה ה’ טרח לחשוף בפניהם את הנס שעבר, משתמש במשל קצר ומדויק: “נתת פת לתינוק – הודיע לאמו”.
המטאפורה הזו היא תמצית מידת הבטחון. כשתינוק רעב, הוא לא פותח קבצי אקסל, לא מנהל ישיבות צוות, ולא קם בבוקר בחרדה מאיפה תגיע הארוחה הבאה. הוא נשען לחלוטין על אמו שמספקת את צרכיו ההכרחיים (“הפת”). במעבר בנחלי ארנון, עם ישראל חזר למצב התודעתי הנקי ביותר של ביטחון: לדעת שיש מישהו שמנהל את המערכת הנסתרת, שמזיז הרים כדי לפנות לנו את הדרך, מבלי שנצטרך לנהל אותו או את המציאות. הבאר רק העלתה את הזרועות הגברתניות – את העדות לאיום הממשי שנוטרל – כדי לעורר את העם להביט למעלה ולומר שירה.
יש לנו נטייה לחשוב שאם לא נחזיק את המושכות חזק, העגלה תתהפך. חובת ההשתדלות קיימת, אבל הביטחון האמיתי מתחיל בהבנה שיש נסים שקופים. על כל משבר שצלחנו או בעיה שפתרנו בכוחות עצמנו, יש עשרות הרים שהתנגשו מעל הראש שלנו, מחלות שנמנעו, ומשברים שנוטרלו, ואנחנו רק המשכנו לצעוד בשלווה בוואדי של החיים. אנחנו לא חייבים להיות מנהלי העל של היקום; מותר לפעמים לשחרר את השליטה, לסמוך על מי שבאמת מנווט, ופשוט להמשיך ללכת. ובעיקר לעצור ולומר תודה על כל הטוב שבחיינו.
צידה לדרך
יש צרות שנסגרות לנו מאחורי הגב, ואנחנו אפילו לא מריחים אותן. במקום לנסות לצפות כל תרחיש ולהיות בחרדה ממה שעוד לא קרה, מותר לנו פשוט להמשיך לצעוד ב”וואדי” של החיים ברוגע. תסמכו על מי שלמעלה שמועך עכשיו איזה הר מעל הראש שלכם, בשקט ובלי שתדעו, רק כדי שתוכלו להמשיך את היום שלכם בשלום.
רוצה לקבל כלים של בטחון בה׳ לחיי היום יום? מוזמנת לתכנית אמונה ובטחון ממש כאן
