הצעד שמעבר לשכל: מה באמת קורה כשאנחנו רוקדים עם ספר תורה?
רגע לפני שאנחנו סוגרים את חודש תשרי וחוזרים אל השגרה, מגיע השיא של החגים, חג שמחת תורה. כל השנה אנחנו בעיקר מתייחסים לחכמה האלוקית שבה שמגיעה אלינו דרך הלימוד שלה, אבל בשמחת תורה, אנחנו עושים את הדבר הכי פחות אקדמי שיש: אנחנו סוגרים את הספר, עוטפים אותו במעיל קטיפה שמונע מאיתנו לראות אפילו אות אחת, ויורדים לרקוד איתה וסביבה, עם הרגליים.
אפשר לחשוב על זה רגע:
אם התורה היא חוכמה אלוקית עצומה שנועדה להבנה, מדוע רגע השיא שלה נחגג דווקא בניתוק מוחלט מהשכל? למה דווקא ריקוד עיוור, סוחף, ברגליים?
התשובה נוגעת בנקודה הכי עמוקה של הזהות שלנו.
יש רובד בתורה, ובעצמיות שלנו, שלא קשור לכמה אנחנו חכמים, מבינים או למדנים. התורה היא לא רק סדרת ספרים מרתקת; היא הירושה שלנו. וכשמדובר בירושה, המעמד שלך לא נקבע לפי הכישורים שלך או היכולות שלך. גם תינוק שזה עתה נולד יורש את מלוא הונם של הוריו, לא כי הוא עבד בשבילו או הבין את ערכו, עצם היותך בן מעניק לך הכל. הקשר שלנו עם התורה הוא לא תלוי יכולות שכליות, אלא עובדה קיומית.
הבעיה היא שהשכל האנושי, כמה שהוא נפלא, הוא לפעמים גם מסך. כשאדם בונה את כל עולמו הרוחני רק על מה שהוא מבין, השכל הופך לתקרת זכוכית. הוא תמיד יבחן, יסנן, וישאל אם זה הגיוני.
כאן בדיוק נכנס הריקוד ברגליים. הרגליים מסמלות את מה שלמעלה מהראש – את האמונה הפשוטה, את קבלת העול, את היכולת ללכת במקום שהשכל לבדו מפחד לדרוך בו. כשאדם רוקד עם ספר תורה סגור, הוא בעצם מכריז: אני מניח בצד לרגע את ההבנה הפרטית שלי. אני בוחר להתבטל למשהו שהוא גדול ממני, להיות כמו רגליים שמקשיבות באופן עיוור ומוחלט לרצון הלב והראש העליון. בריקוד הזה, אנחנו לא רק לוקחים את התורה – אנחנו מחבקים את העצמות שבה.
אבל הקסם האמיתי של החג הזה הוא שהריקוד הזה לא נשאר בועה מנותקת.
שימו לב איפה אנחנו רוקדים בשמחת תורה: לא ברחוב, אלא מסביב לשולחן הקריאה. הריקוד הפרוע של הרגליים קשור ישירות אל השולחן שבו לומדים, קוראים ומבינים.
המסר עמוק מכדי להישאר באקסטזה רגעית של חג. אמונה אמיתית וכנה אינה מנוגדת לשכל – היא התשתית שלו. כשאדם מתחיל מהמקום הפנימי והעמוק הזה, מהאמונה שלמעלה מטעם והדעת, הוא לוקח את האנרגיה הזו ומוריד אותה אל תוך חיי היומיום. האמונה לא נשארת בחוץ כאיזה עניין ערטילאי; היא חודרת לתוך השכל, אל תוך המעשים, ואל תוך החומר הפשוט של העולם.
פתאום, אפילו המציאות הגשמית והאפורה ביותר מפסיקה להיות סתם עולם. היא נעשית שקופה. היא הופכת לסימן חי וברור שמאחורי כל הרעש והטרדות של היומיום יש מציאות אחת ויחידה, שבה הכל מתחבר לנקודה פנימית אחת: שאין עוד מלבדו.
רוצה לקבל כלים של בטחון בה׳ לחיי היום יום? מוזמנת לתכנית אמונה ובטחון ממש כאן
