דברים // מלכודת השליטה והנשק המיותר

שנם רגעים שבהם אנו מפספסים את המציאות החלקה והמבטיחה ביותר, פשוט משום שהתעקשנו לנהל אותה בעצמנו
במהלך נאום התוכחה של משה רבנו בפתח ספר דברים, הוא חוזר אל ההוראה החד-משמעית שקיבלו בני ישראל בהר חורב, רגע לפני תחילת המסע אל הארץ: “רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ, בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ”.

רש”י מתעכב על המילים הללו וחושף תמונה דרמטית, כמעט בלתי נתפסת. המילה “רְאֵה”, הוא מסביר, אינה משל אלא ראייה פיזית ומוחשית: “בעיניכם אתם רואים, איני אומר לכם מאומד ומשמועה”. ולגבי הפקודה “בֹּאוּ וּרְשׁוּ”, מוסיף רש”י הבטחה שומטת לסתות: “אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה. אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין”.

הדברים מעוררים פליאה עצומה. כיצד יכול היה העם “לראות בעיניים” את נתינת הארץ בעודם במדבר הרחק מגבולותיה? ואיך ייתכן שחבל ארץ המאוכלס בשבעה עמים חזקים ויושב בערי מבצר, תוכנן להיכבש ללא כל מאבק משפטי (“אין מערער”) או צבאי, עד כדי כך שכלל לא היה צורך בהחזקת נשק לשם הרתעה?

תורת החסידות מעניקה לשאלה זו זווית ראייה שמשנה את כל ההסתכלות שלנו על המושג העל-טבעי. קיימת הבחנה דקה ועמוקה בין הנהגה של “נס” לבין הנהגה של “פלא”. “נס” הוא התערבות נקודתית. חוקי הטבע הרגילים שולטים, אלא שפתאום מגיע כוח עליון, משדד ושובר אותם לרגע כדי לפתור בעיה, ולאחר מכן נותן שוב מקום להנהגת הטבע. לכן אפשר לספור ניסים – הם פעולות חדשות ונפרדות בכל פעם. לעומת זאת, “פלא” אינו אירוע בודד. “פלא” הוא מצב קיום רציף. זוהי הנהגה שמלכתחילה מובדלת ומרוממת מגדרי הטבע, מציאות שבה העל-טבעיות היא היא הטבע עצמו, ההנהגה הרגילה.

ההנהגה העליונה הזו אינה מקרית; היא תמונת מראה לנפשו של האדם. פנחס זכה לחיות תחת הנהגה של “פלא”, משום שזו הייתה מהותו הפנימית. ההתמסרות המוחלטת שלו לא הייתה אמצעי חירום שהוא שלף רק ברגע המשבר מתוך מאמץ ויגיעה; היא הייתה עצם מהותו. הוא חי מתוך התבטלות ומסירות מלאה לרצון ה’, ללא כל רצון אישי נפרד.

כדי לפענח את התעלומה, תורת החסידות מחזירה אותנו אל הנתונים היבשים של אותו מסע. הדרך מהר חורב לקדש ברנע, שלפי תוואי השטח וחוקי הטבע עורכת אחד עשר יום, התקצרה עבור בני ישראל באופן פלאי לשלושה ימים בלבד.
המהירות הנסית הזו, שבה הזמן והמרחב התקפלו עבורם, לא הייתה סתם נוחות לוגיסטית. זו הייתה הראייה המוחשית. כאשר בני ישראל ראו כיצד המציאות הפיזית נרתמת כולה כדי למהר את ביאתם לארץ, הם הבינו מעל לכל ספק שהמהלך כולו מנווט על ידי כוח עליון, מעל למגבלות הטבע. במרחב כזה, כשבעל הבית האמיתי של העולם מחליט להעביר נחלה מיד ליד, לא קיימת שום אומה שיכולה לעכב את המהלך או לערער עליו.

הכניסה לארץ תוכננה להיות המשך ישיר של אותה תנועה חלקה. ללא חרבות, ללא קרבות, מתוך ודאות פנימית מוחלטת. אבל אז עלתה מהעם הדרישה האנושית וההגיונית כל כך: “נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ”. העם ביקש “ניהול סיכונים”. הם רצו לאסוף נתונים מודיעיניים, לתכנן אסטרטגיה מחושבת, להבין איזו עיר חזקה ומהו התוואי הטופוגרפי. במילים אחרות – הם ביקשו להעביר את הפרויקט מניהול ניסי לניהול טבעי.
ברגע שהם בחרו להישען על השכל האנושי ודרשו לכבוש את הארץ בדרכי הטבע, התגובה האלוקית התאימה את עצמה למבוקשם. מי שבוחר לפעול רק בתוך גבולות הטבע, כפוף בהכרח לחוקי הטבע. לפתע הופיעו עמים שערערו על זכותם של ישראל להיכנס, פתאום עלה הצורך בכלי נשק כדי להטיל מורא, והמציאות כולה הפכה למאבק ומלחמה.

הנקודה הזו היא מראה מול האופן שבו אנו צועדים ביומיום. פעמים רבות, הדלתות כבר פתוחות עבורנו, והמסלול נסלל בבהירות. אולם, הצורך שלנו להיות בשליטה, לנתח כל צעד ולחפש עוגנים טבעיים והגיוניים, הוא זה שמייצר את החיכוך ואת המהמורות. כשאנו לומדים להרפות אל תוך הידיעה השקטה שהפרטים הגדולים כבר מטופלים בידי מי שמעלינו, אנו מגלים שהחסמים פשוט מתפוגגים מעצמם, והנשק שחשבנו שנזדקק לו – נותר מיותר.

צידה לדרך

רוצה לקבל כלים של בטחון בה׳ לחיי היום יום? מוזמנת לתכנית אמונה ובטחון ממש כאן