ראה // האגו הרוחני: מתי הביטחון שלנו עוצר?
בפרשת ראה, התורה מציבה בפנינו את הציווי המובהק על מתן צדקה: “כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן… לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ… כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ“. הבחירה לקרוא את הפסוקים הללו בקביעות רגע לפני ראש חודש אלול, או בראש חודש אלול עצמו, אינה מקרית. היא מהווה את קו הזינוק לעבודה הנפשית של חודש הרחמים והסליחות, ומזמינה אותנו לבחון מחדש את אחד המושגים החמקמקים ביותר בעבודת הנפש: מידת הביטחון.
כשאנחנו מדברים על העבודה הנפשית של מידת הביטחון, אנחנו נוטים למקם אותה בדרך כלל בזירה החומרית: בפרנסה, בבריאות, בהצלחה המקצועית או בהחלטות עסקיות. שם קל לנו יותר, לפחות מבחינה רעיונית, להכיר בכך שהשליטה הסופית אינה בידינו. אבל יש זירה אחת שבה רובנו נאחזים באשליית השליטה בחוזקה, זירה שבה ה”אני” שלנו מרגיש שהוא הרוויח את לחמו ביושר: הזירה הרוחנית.
התפיסה הדתית הבסיסית שלנו בנויה, במבט ראשון, על מערכת חוקית של שכר ועונש. אנו צוברים מצוות, נמנעים מעבירות, ולקראת חודש אלול וימי הדין, אנו מגישים למלך מלכי המלכים את מאזן ה”זכויות” שלנו, בתקווה שמאזני המשפט ייטו לכף זכות. התודעה הזו עלולה לייצר אצלנו, גם אם בתת-מודע, תחושה עדינה של זכאות – אם עמלתי, התאמצתי והייתי “בסדר”, מגיע לי שהקב”ה יעניק לי שנה טובה.
אבל התורה, לאור פירוש החסידות, שומטת את הקרקע מתחת לתפיסה ההישגית הזו, ומעלה אותנו לקומה גבוהה בהרבה של ביטחון.
התפיסה כאילו אנחנו זוכים בדין כמעין “משכורת” על המעשים שלנו היא אשליה. התורה מציבה בפנינו מראה נוקבת דרך דברי אליהוא בספר איוב: “אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ“. מול גדלותו האינסופית של הבורא, למעשים האנושיים המוגבלים שלנו אין באמת משקל שיכול “לחייב” את המערכת האלוקית. יתרה מכך, הפסוק בסמוך שואל: “מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם“, ומזכיר לנו שגם הכוח, האמצעים והיכולת לעשות מעשים טובים ניתנו לנו מלכתחילה מאיתו יתברך.
המסקנה הנגזרת מכך היא שעצם העובדה שהאינסוף ברוך הוא משפיל את עצמו, כביכול, כדי לשבת על כסא המשפט, לדון את האדם ולהעריך את מעשיו כבעלי משמעות – היא כשלעצמה חסד עליון וצדקה.
הנקודה הזו מהדהדת בעוצמה בדבריו של רבנו בחיי ב”חובות הלבבות”. בשער הביטחון, רבנו בחיי מזהיר אותנו מפני הסכנה של “ביטחון בזכויות”. הוא פוסק שהביטחון השלם דורש מהאדם לא להישען על מעשיו הטובים כבסיס לדרישת שכר. אדם בעל ביטחון אמיתי נשען אך ורק על חסדו של ה’, מתוך הכרה ברורה ששום פעולה אנושית אינה שוות-ערך לשפע האלוקי.
מתוך כך מובנת לעומק ההלכה המובאת ברמב”ם, ולפיה נהגו ישראל “להרבות בצדקה” מחודש אלול ועד יום הכיפורים. הקשר בין אלול לצדקה רמוז גם בראשי התיבות של הפסוק “וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי…” שסופי התיבות שלו מרכיבים את המילה אלול.
ריבוי הצדקה בחודש אלול – אותו “פָתֹחַ תִּפְתַּח” מפרשת ראה שעליו ציוותה התורה – אינו רק עוד כלי לאיסוף זכויות רגע לפני המשפט. זוהי תנועה נפשית של שחרור והצהרת אמונה. כשאנו מפזרים צדקה למטה, אנו מכריזים שאנו מבינים את כללי המשחק: כשם שאנו נותנים לאחרים מבלי לדקדק אם הם “ראויים” לכך מצד הדין היבש, כך אנו משליכים את כל יהבנו על הרחמים והצדקה העליונים, ובוטחים שהקב”ה יתנהג עמנו מידה כנגד מידה – ויעניק לנו שפע מתורת צדקה ומתנת חינם.
צידה לדרך
הביטחון העמוק ביותר אינו מסתכם באמונה שה’ יספק לנו את צרכינו החומריים. הביטחון השלם הוא היכולת להניח בצד גם את האגו הרוחני שלנו, לשחרר את ההישענות על הזכויות שאספנו, ולבטוח באופן מוחלט ובלעדי בחסדו של הבורא.
רוצה לקבל כלים של בטחון בה׳ לחיי היום יום? מוזמנת לתכנית אמונה ובטחון ממש כאן
